אני אוהבת אתכם בכני אדם, לירי ואורי. חשוב לי שתדעו את זה, ושזה יהיה הדבר הראשון אל מול העיניים שלכם.
שאתם אהובים.
במישור האישי שלי, על מה שהאימהות עשתה לי, היא הוציאה אותי מעצמי, גרמה לי להיות בן אדם טוב יותר, מפוקס יותר, פחות בתוך עצמי. ועכשיו שאני מכירה את עצמי, אני מפקפקת אם האימהות היא דבר שמתאים לי או לא מתאים.
קשה לכתוב על זה.
אסור לדבר על זה.
החוויה הזאת, שהחיים שלי לא חופשיים ויש לי את הכבלים של הילדים ולעד יהיו. והנה הצד השני, שאומר, שאמן ויהיו לעולם, כי אם משהו יקרה לכם אמות אני מבפנים.
אבל כבלי האימהות סוגרים עליי יום יום,
העימותים האינסופיים
על המקלחת של אחרי הגן,
וצחצוח השיניים,
ועל כל פיפס בעצם שמאלץ אותי למכור את נשמתי לשוטרת פנימית פאשיסטית שחייבת שכל דבר יהיה בקצב שלה, ואילו ילדים מגיעים עם הקצב שלהם לעולם, יהא אשר יהא.
אובדן הספונטניות,
שחיקת הזוגיות (שזה לפוסט אחר),
החיים במשמרות
ואם אני עושה את הדבר הנכון ומגדלת אזרחים טובים לעולם הזה,
כמה זמן מסך אני ממננת כדי שלא יגדלו לי רובוטים.
אני מוצאת את עצמי צמיתה של התפקיד הזה, של ה"אמא הזאת שאני", של הממונה על החיים של שני יצורים, של המקור לאכזבות שלהם, לתקוות שלהם, למזון הנפשי, הרוחני והפיזי שלהם.
קשה ומאוד מצמצם לנהל את השיח הזה כשבמרכזו המילה - חרטה - למרות שההגדרה הויקיפדית שלה סלחנית ורחבה וניתנת לפרשנויות רבות. ( רגש שחש מי שאינו מרוצה ממעשיו ומהתנהגותו בעבר), רק אציין שזה מסוג הדברים שאסור לי לדבר עליו בשישי בערב עם אימי או חמותי, שאני יודעת (אצלי הרגשה היא ידיעה מאחר ואיני יצור שכלתני במהותי) שאין לי מקום בחיים לעוד ילד. שמה שהיה אז, שבעקבותיו הבאתי את לירי, אם הייתי אז שונה, גם העתיד עלול היה להיות שונה, אך מכיוון שההווה שלי עכשיו הוא כזה שמונע משיקולים של מישהי המכירה את עצמה טוב יותר, כנראה שלא הייתי מגיעה לנקודה הזו, בה אני מפקפקת אם האימהות היא כלל בשבילי, אלמלא נהייתי כבר אמא ועברתי כברת דרך עם התחושות שעלו לי מחווית האימהות.
ניתן לומר שאני יורקת לבאר שהצילה את חיי מסרקולציית המדבר הפנימי שחייתי בה.
את הילדים שלי בכל אופן, אנסה לחנך לחווית חיים רחבה יותר שלא כוללת, חייב / צריך. ואקווה שאת הבחירות שלהם יעשו מתוך רצון פנימי עמוק, ולא מהרגשה של הם חייבים ויהיה בסדר.
שאתם אהובים.
במישור האישי שלי, על מה שהאימהות עשתה לי, היא הוציאה אותי מעצמי, גרמה לי להיות בן אדם טוב יותר, מפוקס יותר, פחות בתוך עצמי. ועכשיו שאני מכירה את עצמי, אני מפקפקת אם האימהות היא דבר שמתאים לי או לא מתאים.
קשה לכתוב על זה.
אסור לדבר על זה.
החוויה הזאת, שהחיים שלי לא חופשיים ויש לי את הכבלים של הילדים ולעד יהיו. והנה הצד השני, שאומר, שאמן ויהיו לעולם, כי אם משהו יקרה לכם אמות אני מבפנים.
אבל כבלי האימהות סוגרים עליי יום יום,
העימותים האינסופיים
על המקלחת של אחרי הגן,
וצחצוח השיניים,
ועל כל פיפס בעצם שמאלץ אותי למכור את נשמתי לשוטרת פנימית פאשיסטית שחייבת שכל דבר יהיה בקצב שלה, ואילו ילדים מגיעים עם הקצב שלהם לעולם, יהא אשר יהא.
אובדן הספונטניות,
שחיקת הזוגיות (שזה לפוסט אחר),
החיים במשמרות
ואם אני עושה את הדבר הנכון ומגדלת אזרחים טובים לעולם הזה,
כמה זמן מסך אני ממננת כדי שלא יגדלו לי רובוטים.
אני מוצאת את עצמי צמיתה של התפקיד הזה, של ה"אמא הזאת שאני", של הממונה על החיים של שני יצורים, של המקור לאכזבות שלהם, לתקוות שלהם, למזון הנפשי, הרוחני והפיזי שלהם.
קשה ומאוד מצמצם לנהל את השיח הזה כשבמרכזו המילה - חרטה - למרות שההגדרה הויקיפדית שלה סלחנית ורחבה וניתנת לפרשנויות רבות. ( רגש שחש מי שאינו מרוצה ממעשיו ומהתנהגותו בעבר), רק אציין שזה מסוג הדברים שאסור לי לדבר עליו בשישי בערב עם אימי או חמותי, שאני יודעת (אצלי הרגשה היא ידיעה מאחר ואיני יצור שכלתני במהותי) שאין לי מקום בחיים לעוד ילד. שמה שהיה אז, שבעקבותיו הבאתי את לירי, אם הייתי אז שונה, גם העתיד עלול היה להיות שונה, אך מכיוון שההווה שלי עכשיו הוא כזה שמונע משיקולים של מישהי המכירה את עצמה טוב יותר, כנראה שלא הייתי מגיעה לנקודה הזו, בה אני מפקפקת אם האימהות היא כלל בשבילי, אלמלא נהייתי כבר אמא ועברתי כברת דרך עם התחושות שעלו לי מחווית האימהות.
ניתן לומר שאני יורקת לבאר שהצילה את חיי מסרקולציית המדבר הפנימי שחייתי בה.
את הילדים שלי בכל אופן, אנסה לחנך לחווית חיים רחבה יותר שלא כוללת, חייב / צריך. ואקווה שאת הבחירות שלהם יעשו מתוך רצון פנימי עמוק, ולא מהרגשה של הם חייבים ויהיה בסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה