יום הולדת

בשנה שעברה הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות.
ולא כל כך ידעתי מה לומר.
היה קשה לי לחשוב שאני חשובה, והיה קשה לי לחשוב שמגיע לי שמישהו יארגן לי משהו נחמד, אינטימי, ועם קצת מחשבה.
אז שתקתי.
והשתיקה שלי פורשה.
והגיע היום ואף אחד לא חגג.
לא נקנתה מתנה.
פתק לא נכתב.
פרח לא נקטף.
וישבתי מולו ומול עצמי כמו ילדה קטנה שלא קיבלה מה שהיא רצתה. 
וכאבתי. כאבתי נורא.
שלא היה לו אכפת ממני, ושבעיקר לי לא היה אכפת מעצמי לומר שאני רוצה. 
וצריכה.
אני צריכה לראות שאתה אוהב אותי, ויוצא מגדרך פעם בשנה כדי לעשות אותי מאושרת. ופעם בשנה אתה חושב מה אני יאהב ואיזה דבר יכול לשמש אותי ולרגש אותי. 
וגם לי עכשיו, זה זמן לחשבונפש. של מי הייתי ואיזו טולי ארצה להיות,
אם אגשים חלומות של
לרוץ 5 קילומטר
או לטפס בקיר טיפוס
או לכתוב פוסטים בבלוג שלי
לא חלומות מוטרפים תאמרו,
אפילו צנועים, כתבתי.
ובעוד שבועיים כשאחגוג את היום הולדת שלי
אני רוצה או צריכה איזשהו
עציץ או שרשרת או קרם לפנים
איזה שיר על חוט שיהיה לי נעים
איזה ערב ביחד וילדים אצל הסבתא
בית כמו צימר של אני ואתה
ושתדע שזה חשוב לי להרגיש חשובה. 
זה ממש מהותי.
אני לא סתם אומרת,
החיים עוברים וכבר נגמרת לי הסבלנות להרגיש שאני לא חשובה ומיותרת.
יום הולדת 34 שמח לי טולי היקרה לי.

בעולם של פוקוס

אני מקוררת נורא. האף נוטף והרחמים העצמיים נוטפים שעות נוספות.
כשאני מקוררת אז זה אומר שהאף מחובר לטישו 24/7 עם עיניים דומעות, וקושי להתרכז, כאבי ראש.
נורא קל לפרט את המכאובים בפרטי פרטים.
הכאבים נכתבים מעצמם, המילים נוזלות לי על המקלדת.
אין לי כוח להיות חולה. אין לי את הזמן לזה. זה נתקע לי באמצע החיים באמצע היום באמצע החורף שמסרב לבוא. 
אחרי קיץ קשה אין הקלה, את החורף הזה נקנה בייסורים. רוחות מזרחיות חמות הגיעו, ובעבודה שלנו הגיע הבורד ארצה (Board of directors). 
כך שזה זמן ממש מחורבן להיות מקוררת, אבל מי שואל אותי בכלל.
ומה שנותר לי זה לקחת כדור שייבש לי את הנזלת ואינשאללה אמן גם את החלב לאורי, 
כי אני לא מצליחה להפסיק לו את ההרגל המעצבן של להניק אותו בגיל שנתיים וחצי.
ולצלול לספה ולהירדם כדי שלכמה דקות לא ארגיש את הברז הזה. 
העולם שלנו לא באמת מאפשר את זה. הבנזוג לא באמת מאפשר את זה. הילדים לא. אני לא.
לפחות הצלחתי לשנוצ. לא מובן מאליו.
הלוואי והפנים שלי והבחוץ שלי היו שווים. יום אחד אולי.

לק בציפורניים

או הסיבה ששני הבנים שלי הולכים בימים אלה עם לק בציפורניים.
כשהקטן היה ממש קטן, והיה תלוי בציצי, היינו מאחרים לעיתים לגן הטרום חובה. 
זכורה לי פעם אחת במיוחד, הסייעת, שהיא לא בין העפרונות המחודדים בקלמר ישבה בשולחן ובו היו רק בנות, ואמרה לבני האהוב, "נסיך, שלום נסיך, אסור לך לשבת איתנו, אנחנו רק בנות פה, בלה בלה בלה ורוד בלה בלה בלה סגול". את המילים המדויקות אני לא זוכרת, אבל כן זוכרת את היד של הבן שלי, ואת המבוכה כשהוא גילה שהוא מחוץ למועדון כי הוא בן. 
העניין חזר פעמים רבות בורסיות שונות, הבן שלי שהוא חובב צבע ורוד, היה צריך לומר לחבריו שהוא אוהב ורוד ושמותר לבנים לאהוב ורוד, זה עבר גם לתקופת החצאית האפורה עם הלבבות ותחתוני הבנות, ותמיד זה היה מהול מצידו בפחד ממה יגידו "שזה של בנות" במילותיו, ותסכול על התגלית של איך העולם עובד, הדיכוטומיה בין הבנים/בנות, הנכפית על ידי החברה שלנו, ומאידך בביטחון מוחלט שאלו הדברים היפים בעיניו והוא מרשה לעצמו לומר אותם בקול רם ולדבוק בהם.
נקודה נוספת היא, שאני לא רואה סיבה להתערב לילדים שלי בההעדפות האסתטיות שלהם, ובהעדפות שלהם בכלל, אלא אם הם פוגעים במישהו אובייקטיבית (דוגמא לפגיעה לא אובייקטיבית: במידה והבן שלי יגיע ויאמר שהוא הומוסקסואל ורגשותיהם של משפחתי ייפגעו מאחר והם חיים את חייהם בתוך הדת, זוהי איננה פגיעה אובייקטיבית.) 
צבעים הם כמו כל שאר הדגשים בתרבות שלנו שמקדשים השתעבדות לציביון מסוים של גוף / רכוש / מצב חברתי, החברה, על ידי פרסום מאסיבי, התניות מגיל 0, יצירת בגדים ורודים לבנות אומרת לנו שורוד הוא של בנות וכחול הוא של בנים, והצבעים הללו הופכים להיות שחור או לבן.