בעולם של פוקוס

אני מקוררת נורא. האף נוטף והרחמים העצמיים נוטפים שעות נוספות.
כשאני מקוררת אז זה אומר שהאף מחובר לטישו 24/7 עם עיניים דומעות, וקושי להתרכז, כאבי ראש.
נורא קל לפרט את המכאובים בפרטי פרטים.
הכאבים נכתבים מעצמם, המילים נוזלות לי על המקלדת.
אין לי כוח להיות חולה. אין לי את הזמן לזה. זה נתקע לי באמצע החיים באמצע היום באמצע החורף שמסרב לבוא. 
אחרי קיץ קשה אין הקלה, את החורף הזה נקנה בייסורים. רוחות מזרחיות חמות הגיעו, ובעבודה שלנו הגיע הבורד ארצה (Board of directors). 
כך שזה זמן ממש מחורבן להיות מקוררת, אבל מי שואל אותי בכלל.
ומה שנותר לי זה לקחת כדור שייבש לי את הנזלת ואינשאללה אמן גם את החלב לאורי, 
כי אני לא מצליחה להפסיק לו את ההרגל המעצבן של להניק אותו בגיל שנתיים וחצי.
ולצלול לספה ולהירדם כדי שלכמה דקות לא ארגיש את הברז הזה. 
העולם שלנו לא באמת מאפשר את זה. הבנזוג לא באמת מאפשר את זה. הילדים לא. אני לא.
לפחות הצלחתי לשנוצ. לא מובן מאליו.
הלוואי והפנים שלי והבחוץ שלי היו שווים. יום אחד אולי.