קנית לי

קנית לי שפתון 
ותה של נשים
גרביים חמות
וקרם לפנים
ולא התאפקת וגם לא הילדים 
ונתתם לי את זה שבועיים קודם שיהיה לי נעים
והיה לי נעים, והרגשתי
שאתה רואה אותי ורוצה לשמח אותי
וזה גורם לי לרצות להזדיין איתך,
להתערבב איתך,
להתמסר לעירבול של הידיים רגליים הבל פה
שתדפוק אותי חזק, שתנשק אותי בגב,
שנתנשק עם פה פעור
שנשלב אצבעות
ושתגמור כבר כי יש לי כלים,
ועוד הרבה משימות.
היה 
מהמם

יום הולדת

בשנה שעברה הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות.
ולא כל כך ידעתי מה לומר.
היה קשה לי לחשוב שאני חשובה, והיה קשה לי לחשוב שמגיע לי שמישהו יארגן לי משהו נחמד, אינטימי, ועם קצת מחשבה.
אז שתקתי.
והשתיקה שלי פורשה.
והגיע היום ואף אחד לא חגג.
לא נקנתה מתנה.
פתק לא נכתב.
פרח לא נקטף.
וישבתי מולו ומול עצמי כמו ילדה קטנה שלא קיבלה מה שהיא רצתה. 
וכאבתי. כאבתי נורא.
שלא היה לו אכפת ממני, ושבעיקר לי לא היה אכפת מעצמי לומר שאני רוצה. 
וצריכה.
אני צריכה לראות שאתה אוהב אותי, ויוצא מגדרך פעם בשנה כדי לעשות אותי מאושרת. ופעם בשנה אתה חושב מה אני יאהב ואיזה דבר יכול לשמש אותי ולרגש אותי. 
וגם לי עכשיו, זה זמן לחשבונפש. של מי הייתי ואיזו טולי ארצה להיות,
אם אגשים חלומות של
לרוץ 5 קילומטר
או לטפס בקיר טיפוס
או לכתוב פוסטים בבלוג שלי
לא חלומות מוטרפים תאמרו,
אפילו צנועים, כתבתי.
ובעוד שבועיים כשאחגוג את היום הולדת שלי
אני רוצה או צריכה איזשהו
עציץ או שרשרת או קרם לפנים
איזה שיר על חוט שיהיה לי נעים
איזה ערב ביחד וילדים אצל הסבתא
בית כמו צימר של אני ואתה
ושתדע שזה חשוב לי להרגיש חשובה. 
זה ממש מהותי.
אני לא סתם אומרת,
החיים עוברים וכבר נגמרת לי הסבלנות להרגיש שאני לא חשובה ומיותרת.
יום הולדת 34 שמח לי טולי היקרה לי.

בעולם של פוקוס

אני מקוררת נורא. האף נוטף והרחמים העצמיים נוטפים שעות נוספות.
כשאני מקוררת אז זה אומר שהאף מחובר לטישו 24/7 עם עיניים דומעות, וקושי להתרכז, כאבי ראש.
נורא קל לפרט את המכאובים בפרטי פרטים.
הכאבים נכתבים מעצמם, המילים נוזלות לי על המקלדת.
אין לי כוח להיות חולה. אין לי את הזמן לזה. זה נתקע לי באמצע החיים באמצע היום באמצע החורף שמסרב לבוא. 
אחרי קיץ קשה אין הקלה, את החורף הזה נקנה בייסורים. רוחות מזרחיות חמות הגיעו, ובעבודה שלנו הגיע הבורד ארצה (Board of directors). 
כך שזה זמן ממש מחורבן להיות מקוררת, אבל מי שואל אותי בכלל.
ומה שנותר לי זה לקחת כדור שייבש לי את הנזלת ואינשאללה אמן גם את החלב לאורי, 
כי אני לא מצליחה להפסיק לו את ההרגל המעצבן של להניק אותו בגיל שנתיים וחצי.
ולצלול לספה ולהירדם כדי שלכמה דקות לא ארגיש את הברז הזה. 
העולם שלנו לא באמת מאפשר את זה. הבנזוג לא באמת מאפשר את זה. הילדים לא. אני לא.
לפחות הצלחתי לשנוצ. לא מובן מאליו.
הלוואי והפנים שלי והבחוץ שלי היו שווים. יום אחד אולי.

לק בציפורניים

או הסיבה ששני הבנים שלי הולכים בימים אלה עם לק בציפורניים.
כשהקטן היה ממש קטן, והיה תלוי בציצי, היינו מאחרים לעיתים לגן הטרום חובה. 
זכורה לי פעם אחת במיוחד, הסייעת, שהיא לא בין העפרונות המחודדים בקלמר ישבה בשולחן ובו היו רק בנות, ואמרה לבני האהוב, "נסיך, שלום נסיך, אסור לך לשבת איתנו, אנחנו רק בנות פה, בלה בלה בלה ורוד בלה בלה בלה סגול". את המילים המדויקות אני לא זוכרת, אבל כן זוכרת את היד של הבן שלי, ואת המבוכה כשהוא גילה שהוא מחוץ למועדון כי הוא בן. 
העניין חזר פעמים רבות בורסיות שונות, הבן שלי שהוא חובב צבע ורוד, היה צריך לומר לחבריו שהוא אוהב ורוד ושמותר לבנים לאהוב ורוד, זה עבר גם לתקופת החצאית האפורה עם הלבבות ותחתוני הבנות, ותמיד זה היה מהול מצידו בפחד ממה יגידו "שזה של בנות" במילותיו, ותסכול על התגלית של איך העולם עובד, הדיכוטומיה בין הבנים/בנות, הנכפית על ידי החברה שלנו, ומאידך בביטחון מוחלט שאלו הדברים היפים בעיניו והוא מרשה לעצמו לומר אותם בקול רם ולדבוק בהם.
נקודה נוספת היא, שאני לא רואה סיבה להתערב לילדים שלי בההעדפות האסתטיות שלהם, ובהעדפות שלהם בכלל, אלא אם הם פוגעים במישהו אובייקטיבית (דוגמא לפגיעה לא אובייקטיבית: במידה והבן שלי יגיע ויאמר שהוא הומוסקסואל ורגשותיהם של משפחתי ייפגעו מאחר והם חיים את חייהם בתוך הדת, זוהי איננה פגיעה אובייקטיבית.) 
צבעים הם כמו כל שאר הדגשים בתרבות שלנו שמקדשים השתעבדות לציביון מסוים של גוף / רכוש / מצב חברתי, החברה, על ידי פרסום מאסיבי, התניות מגיל 0, יצירת בגדים ורודים לבנות אומרת לנו שורוד הוא של בנות וכחול הוא של בנים, והצבעים הללו הופכים להיות שחור או לבן. 

אפור VS מלאכותי

דמיינה לכן שתי נשים.
האחת, לאה שמה, אינה משלימה עם הזדקנות הגוף, לא עם בגידת הציצים, לא עם הקמט הסורר ההוא שבין הגבות, ולא עם השיער שמבצבצות ממנו שערות לבנות. כדי להצליח לחיות עם עצמה על לאה: לעשות ניתוחים, מתיחות פנים, בוטוקס, ולצבוע את שיערה.
והנה רחל, רחל מקבלת את הזדקנות הגוף בטבעיות, היא מקבלת את הקמט שעל פניה, וגם אם לעיתים מתבאסת ממנו, היא מוצאת יותר ערך בלהשאיר אותו מאשר לשלם למזריקנית בכדי שתהפוך את פניה לפני ברווז. היא מסתכלת במראה ומראה השיערות הכסופות השזורות בשיערה החום גורם לה להרגיש שהיא משתבחת עם השנים, והקמט, והשיער, והציצים שחברו לברכיים, הם כולם מוסיפים לה אופי.

אני לא צובעת שיער ולא אצבע שיער לעולם. למה? 7 סיבות:

1. חוסר עניין. אין לי עניין בזה, אני לא מוצאת את הערך הנוסף          הנלווה להתעסקות הזאת.

2. בזבוז זמן - בעיני זה לקחת כמות של זמן לא מבוטלת ולהעלות אותה      באש. הזמן שהולכים לפארם בכדי לקנות את הצבע, הזמן שצובעים את      השיער, אם זה DIY ואם לא אז למצוא מישהו אחר ולמצוץ לו את הזמן,    (אישה משועבדת ממוצעת דורשת מעצמה לצבוע את שיערה בין כל 4-6        שבועות) ולא דיברתי עוד על הזמן שצריך ללכת לעבודה בכדי לממן את    טקס הסתרת האפור בשיער.

3. בזבוז כסף. בהסתכלות זריזה באינטרנט, קופסא של צבע לשיער עולה  
   בין 30 ל-70 ש"ח, לא כולל כסף לשיקום נזקי השיער; מלבינים 
   למיניהם והכסף שנדרש בכדי להגיע לפארם, ברכב או אוטובוס. 
   במידה וצביעת השיער נעשית במספרה העניין העסק יעלה בין 150-280      ש"ח, לא כולל גוונים, לא כולל תספורת ולא את הכסף שעלה להגיע        למספרה.

4.   ניסיון להשתחרר מהתלות בפארמים למיניהם, עד כמה שאפשר - אמנם אני   חיה בעידן שבו גלובליזציה והדרך הקלה היא לפנות אל הצרכנים         שקרובים לביתינו, בדרך כלל יהיו הם התאגידים הגדולים שמעמידים       פנים=מבצעים בכדי ששלשול כספי לכיסם ירגיש לי שדפקתי את             המערכת, אך הצמצום האמיתי של התלות תבוא או ממיקור פנימי, או של     דברים שהחברה אומרת לי שאני חייבת לבצע אותם ואני אקרא על זה       תיגר. בהיותי סרבנית מצפון לצביעת ראשים נשיים, אני חוסכת           מכיסם של האליטה את הכסף שלי, שעמלתי עליו בעמל רב. 

5. יופי - אין שום דבר יפה בעיני, באישה בת 60 שצבע שערה הוא כמו      נכדתה בת ה-13. יש סיבה שהטבע הביא לנו את ירידת הפיגמנטציה,        הסיבה בעיני: שננוח, שנשלים עם עצמינו, עם השנים, עם הדרך.          מחיקת כל אלו על ידי צבע, הורסת במחי צבע את היופי האמיתי של        שיער כסוף / לבן ואת משמעותו העמוקה.

6. שחרור ממה שהחברה מגדירה כיפה ובמיוחד כנשי. - אין לי שום סיבה      שלאחר ששוחררתי, מהמחוך, מהאיסור על להצביע, לנהוג, שתהיה לי דעה    משל עצמי, לכבול את עצמי למחוך חברתי מהסוג המתוחכם ביותר
  

  "האישה בעידן הפוסטמודרני חשופה בעצם לדבר והיפוכו: מחד היא יחסית משוחררת לעשות כרצונה, ומאידך, היא במעקב תמידי על מתאר הגוף שלה, על מה שאוכלת, לובשת, היציבה שלה. המצב יוצר מצב חברתי חדש בו הכלא של האישה הופך להיות נחשק על ידה, והיא משועבדת לשיטות שונות של שליטה בגופה" (מתוך: Bartky, Sandra Lee ,Foucault, Femininity and the Modernization of Patriarchal Power, 1997, בתרגום שלי)

   הרווחתי כל שערה אפורה בכבוד, ואני מתאבלת על כל שערה כסופה        שנושרת פי 3 מאשר על נשירת אחיותיה הצעירות והחומות. אני לא פחות    נשית בעיני עצמי בגלל ששיערות אפורות מעטרות את פני, להיפך,        הנשיות שלי רק מתעצמת מכך.

7. בריאות. אמוניה, כימיקלים, חומר משמר, חמצן, לא הייתי רוצה למרוח    כל אלה על קרקפתי, ובטח שלא יחדרו החומרים את נקבוביות הקרקפת      ומשם לגופי, לשאר המערכות. לא בכדי מזהירים נשים בהריון מצביעת      השיער. שימוש מתמשך בצבע לשיער הורס את מרקם השיער וצפיפותו,        עלול לגרום לפריחות ונזקים בעור. הסברנה לי את ההנגדה: צובעות      בכדי שיראו טוב טוב ואז הצבע הורס את השיער ואת העור והן כבר לא    נראות טוב. 

בלי חרטות. גידול ילדים - חוויה מפוקפקת.

אני אוהבת אתכם בכני אדם, לירי ואורי. חשוב לי שתדעו את זה, ושזה יהיה הדבר הראשון אל מול העיניים שלכם. 
שאתם אהובים.
במישור האישי שלי, על מה שהאימהות עשתה לי, היא הוציאה אותי מעצמי, גרמה לי להיות בן אדם טוב יותר, מפוקס יותר, פחות בתוך עצמי. ועכשיו שאני מכירה את עצמי, אני מפקפקת אם האימהות היא דבר שמתאים לי או לא מתאים.
קשה לכתוב על זה. 
אסור לדבר על זה.
החוויה הזאת, שהחיים שלי לא חופשיים ויש לי את הכבלים של הילדים ולעד יהיו. והנה הצד השני, שאומר, שאמן ויהיו לעולם, כי אם משהו יקרה לכם אמות אני מבפנים.
אבל כבלי האימהות סוגרים עליי יום יום,
העימותים האינסופיים
על המקלחת של אחרי הגן, 
וצחצוח השיניים, 
ועל כל פיפס בעצם שמאלץ אותי למכור את נשמתי לשוטרת פנימית פאשיסטית שחייבת שכל דבר יהיה בקצב שלה, ואילו ילדים מגיעים עם הקצב שלהם לעולם, יהא אשר יהא. 
אובדן הספונטניות,
שחיקת הזוגיות (שזה לפוסט אחר),
החיים במשמרות
ואם אני עושה את הדבר הנכון ומגדלת אזרחים טובים לעולם הזה,
כמה זמן מסך אני ממננת כדי שלא יגדלו לי רובוטים.
אני מוצאת את עצמי צמיתה של התפקיד הזה, של ה"אמא הזאת שאני", של הממונה על החיים של שני יצורים, של המקור לאכזבות שלהם, לתקוות שלהם, למזון הנפשי, הרוחני והפיזי שלהם. 
קשה ומאוד מצמצם לנהל את השיח הזה כשבמרכזו המילה - חרטה - למרות שההגדרה הויקיפדית שלה סלחנית ורחבה וניתנת לפרשנויות רבות. ( רגש שחש מי שאינו מרוצה ממעשיו ומהתנהגותו בעבר), רק אציין שזה מסוג הדברים שאסור לי לדבר עליו בשישי בערב עם אימי או חמותי, שאני יודעת (אצלי הרגשה היא ידיעה מאחר ואיני יצור שכלתני במהותי) שאין לי מקום בחיים לעוד ילד. שמה שהיה אז, שבעקבותיו הבאתי את לירי, אם הייתי אז שונה, גם העתיד עלול היה להיות שונה, אך מכיוון שההווה שלי עכשיו הוא כזה שמונע משיקולים של מישהי המכירה את עצמה טוב יותר, כנראה שלא הייתי מגיעה לנקודה הזו, בה אני מפקפקת אם האימהות היא כלל בשבילי, אלמלא נהייתי כבר אמא ועברתי כברת דרך עם התחושות שעלו לי מחווית האימהות.
ניתן לומר שאני יורקת לבאר שהצילה את חיי מסרקולציית המדבר הפנימי שחייתי בה.
את הילדים שלי בכל אופן, אנסה לחנך לחווית חיים רחבה יותר שלא כוללת, חייב / צריך. ואקווה שאת הבחירות שלהם יעשו מתוך רצון פנימי עמוק, ולא מהרגשה של הם חייבים ויהיה בסדר.

הקשר בין טבעונות לאג'נדה הקמצנית שלי

אני לא מאמינה ש"מגיע לי", מה זה אומר בכלל, המגיע לי החברתי שנוצר אצל בני הדור שלי?
מגיע לי להתפנק כי אני עובד קשה, יושבים בבית קפה, מפקידים סכום הגון של כסף והולכים לעבודה קורעים את התחת כדי לממן את המגיע לי לשבת בבית קפה כי אני עובד קשה.
אני לא מאמינה שמגיע לי - לאכול בחוץ, לפזר כסף על חווית האכילה, כי המגיע לי זה החלק ששירת אותי במשך שנים כדי להזין את הפרעת האכילה שלי.
המגיע לי, הלאומי, מוליד דור של אנשים מפונקים, שעובדים מסביב לשעון כדי לממן את חווית האוכל שלהם.
אני מבשלת בבית, ואת האוכל הלא טבעוני שהילדים שלי אוכלים ההורים שלי מכינים אצלהם ופעם בשבוע אני מקבלת משלוח של שניצלים העשויים מבעל חיים שנרצח. הייתי רוצה שזה לא יהיה המצב, אבל הפרעות אכילה זהו דבר גנטי, והנושא מורכב פה.
אני מאמינה באוכל פונקציולני, שאמור להשביע רעב ולהזין את הגוף. את החוויות האסתטיות שלי אני מעדיפה למצוא בריצה בחוץ או בקריאת ספר טוב. 
את תירוץ האין לי זמן להכין אוכל אני לא מקבלת, כי להשרות שקית עדשים בצהריים זה מקסימום דקה, לבשל עדשים מושרים וקינואה, זה 20 דקות ביחד אם מכינים שני סירים באותו הזמן, ולחתוך ירקות לסיר ירקות מהביל ומנחם זה 7 דקות אם עובדים באופן יעיל ומסודר.
כך ב28 דקות כולל השריית הקטניות קיבלנו אוכל ל3 ימים (כולל עדשים שהוקפאו), בעלות של פחות מארוחת "מגיע לי" אחת במסעדה.
(קילו עדשים 9 ש"ח, חצי קילו קינואה 15 ש"ח, קילו קישואים כ-7 קילו, בצל קילו -1.90, והנה הגענו לפחות מ40 ש"ח, אם מכלילים את התבלינים, הגז והמים שבתבשילים)
דור ה"מגיע לי" שהוא זהה לדור ה"טעים לי" מתבסס על חוויות הקיבה שלו, לא חשוב כמה עולה לו ולא חשוב בכמה כאב זה כרוך. טיפוסי ה"אבל זה טעים" וה"יאמי סטייק" מתבססים על כך שהכל מגיע להם (מה בדיוק מגיע להם? מדוע זה מגיע להם?) יצור המגיע לי, שהוא יצור הטעים לי, עובד סביב השעון, משתעבד לעבודה, משתעבד לקיבתו, משעבד יצורים אחרים וחפים מפשע עבור אוכל שיחרבנו.
אז אני לא מאמינה שמגיע לי, מגיע לי לחסוך 200 ש"ח על יציאה משפחתית למסעדה ולהכין אוכל במטבח בדירה השכורה והזולה יחסית שלנו. מגיע לילדים שלי הורים לא בזבזניים, שלא מכלים את משאבי העולם ולא שותפים ברצח בעלי חיים חפים מפשע.  לא נשרוף כסף על כבלים, ערוצי טלוויזיה מסכים וטאבלטים שישעבדו את הרצון הפנימי שלנו ושל הילדים שלנו. מאותה סיבה אני לא קונה לילדים שלי מתנות על בסיס גדול ותדיר, כי אני לא רוצה מהצד שלהם לפתח תחושת מגיע לי ומהצד שלי, אני לא רוצה לקנות את אהבתם בחומר ולנטוע אצלי תחושה שאני מפצה על תחושת אשם בגלל היותי אמא כזאת וכזאת.
מה שכן מגיע לי: 
חיסכון יפה בחשבון הבנק 
לא להיכנס למינוס, לעולם! כדרך חיים!
עולם יפה יותר, אכזרי פחות
החלמה - לעומת לקיחת עוד מנה ועוד מנה ולרכוש עוד צרכנות ועוד צרכנות שלעולם לא יסתמו את הבור הקיומי שנולדתי איתו.
אני בוחרת לומר לא לתרבות הזאת. לא לתרבות אכילת הכסף הצרכנית ולא לתרבות אכילת בעלי החיים.

פמיניזם בפשיטת רגל

מתי אפגוש את עצמי

ברבע לשש לפני הבוקר, לפני שכולם קמו, 

שותה עוד כוס מים

מצחצחת עיניים

מעמידה ריסים

מתעלמת מהשפם

מתעלמת מהחולצה עם הכתם השמנוני,

מתלבשת בלי להסתכל,

בלי להיתקל,

בזהירות,

יש פה עסק עם רגשות שבריריים 

מתי אפגוש את עצמי, 

מכינה כריכים, חותכת ירקות, 

אורזת לבנזוג את האוכל

רצה עם העגלה ועם הנער המתבגר בן החמש במעלה הרחוב

חוצה את הכביש

זורקת בגנים

[נושמת הקלה]

נכנסת לרכב

נושמת דקה

נוסעת לעבודה, פוגשת את טל ואביעד,

במשרד מבצעת. 

רצה הביתה כשכולם עוד עובדים,

משאירה את כולם ומרגישה לא נעים

אוספת ילדים,

הגדול עם פרצוף תחת,

אמא למה באת כבר לקחת?!

מסתכלת בציור ה7,000 שנראה אותו דבר

"בטח חמודי זה הציור הכי נהדר,

ואיך השתמשת במרחב של הדף, ובחירת הצבעים!"

ובפנים מדקלמת את מדריכי ההורים

של איך אני אמורה להיות

אמא אורגנית שרואה רק את הטוב

ולא פגשתי בעצמי היום ילדי החמוד,

כדי שאוכל להרגיש שאתה אהוב.

אוכל מתחמם, נאגטס טבעוני תעשייתי הישר מהשקית באהבה גדולה
מאמא משקיענית

הכל נזרק 

הולך לפח,

ציצי לקטן,

נרדם ה-ל-ל-ו-י-ה

משם לרצות את הגדול

לקרוא עוד מאמר

לנקר על הספה

לקום בבהלה

ללכת למטבח לחפש את מה שאיבדתי במקרר

לא יודעת מי אני כבר בין מגדלי כביסה שהורדתי

בין בניין כלים שנבנה כל כך יפה מעצמו

בין כתמי הרצפה לאסלה המצהיבה

בין הילדים הצורחים למנת סמים מסוכרים

מתי אפגוש את עצמי

מתכנסת לתוכי

מזמן ידי לא נשלחה אל תחתוניי 

ועולמי לא הורטט על ידי אצבעותיי 

גינה - אמבטיות - ארוחת ערב

השילוש הקדוש של האם הבורגנית

ואלפי רגשות אשם צורח המבקר שגר על הכתף השמאלית

מתי אפגוש את עצמי

יד נשלחת אל הציצים שלי

הדגדגן מתבייש

פותחת רגליים ב00:00, גונחת גניחות של מְרָצָה

לא פוגשת את עצמי שם, בטח שלא אותךׂ

מסתכלת בשעון שמביט עליי באמפתיה, עוד דקה ועוד דקה

הדגדגן עוד מתבייש

ואתה כל כך רוצה שארצה,

ולא ראיתי אותך היום

ובטח שלא אותי,

לא קיבלתי חיבוק,

יד לא נשלחה אל בין השכמות,

הדגדגן שלי כל כך עייף, ונעלב, ועצוב ולא היה לו כוח להתרכז, והוא רק חשב על רגליו השעירות ועל ערימת הערימות שעוד לא עשה, ובזמן הזה

גנחת אתה

צונחת על כרית

וגם שם לא פוגשת בעצמי

אני זקוקה למגע אני אומרת לו 
בחזיונות שלי: מלטף לי את השיער והפנים, את הגב והזרועות
במציאות: מושיט יד לציצי הימני שלי