אני לא מאמינה ש"מגיע לי", מה זה אומר בכלל, המגיע לי החברתי שנוצר אצל בני הדור שלי?
מגיע לי להתפנק כי אני עובד קשה, יושבים בבית קפה, מפקידים סכום הגון של כסף והולכים לעבודה קורעים את התחת כדי לממן את המגיע לי לשבת בבית קפה כי אני עובד קשה.
אני לא מאמינה שמגיע לי - לאכול בחוץ, לפזר כסף על חווית האכילה, כי המגיע לי זה החלק ששירת אותי במשך שנים כדי להזין את הפרעת האכילה שלי.
המגיע לי, הלאומי, מוליד דור של אנשים מפונקים, שעובדים מסביב לשעון כדי לממן את חווית האוכל שלהם.
אני מבשלת בבית, ואת האוכל הלא טבעוני שהילדים שלי אוכלים ההורים שלי מכינים אצלהם ופעם בשבוע אני מקבלת משלוח של שניצלים העשויים מבעל חיים שנרצח. הייתי רוצה שזה לא יהיה המצב, אבל הפרעות אכילה זהו דבר גנטי, והנושא מורכב פה.
אני מאמינה באוכל פונקציולני, שאמור להשביע רעב ולהזין את הגוף. את החוויות האסתטיות שלי אני מעדיפה למצוא בריצה בחוץ או בקריאת ספר טוב.
את תירוץ האין לי זמן להכין אוכל אני לא מקבלת, כי להשרות שקית עדשים בצהריים זה מקסימום דקה, לבשל עדשים מושרים וקינואה, זה 20 דקות ביחד אם מכינים שני סירים באותו הזמן, ולחתוך ירקות לסיר ירקות מהביל ומנחם זה 7 דקות אם עובדים באופן יעיל ומסודר.
כך ב28 דקות כולל השריית הקטניות קיבלנו אוכל ל3 ימים (כולל עדשים שהוקפאו), בעלות של פחות מארוחת "מגיע לי" אחת במסעדה.
(קילו עדשים 9 ש"ח, חצי קילו קינואה 15 ש"ח, קילו קישואים כ-7 קילו, בצל קילו -1.90, והנה הגענו לפחות מ40 ש"ח, אם מכלילים את התבלינים, הגז והמים שבתבשילים)
דור ה"מגיע לי" שהוא זהה לדור ה"טעים לי" מתבסס על חוויות הקיבה שלו, לא חשוב כמה עולה לו ולא חשוב בכמה כאב זה כרוך. טיפוסי ה"אבל זה טעים" וה"יאמי סטייק" מתבססים על כך שהכל מגיע להם (מה בדיוק מגיע להם? מדוע זה מגיע להם?) יצור המגיע לי, שהוא יצור הטעים לי, עובד סביב השעון, משתעבד לעבודה, משתעבד לקיבתו, משעבד יצורים אחרים וחפים מפשע עבור אוכל שיחרבנו.
אז אני לא מאמינה שמגיע לי, מגיע לי לחסוך 200 ש"ח על יציאה משפחתית למסעדה ולהכין אוכל במטבח בדירה השכורה והזולה יחסית שלנו. מגיע לילדים שלי הורים לא בזבזניים, שלא מכלים את משאבי העולם ולא שותפים ברצח בעלי חיים חפים מפשע. לא נשרוף כסף על כבלים, ערוצי טלוויזיה מסכים וטאבלטים שישעבדו את הרצון הפנימי שלנו ושל הילדים שלנו. מאותה סיבה אני לא קונה לילדים שלי מתנות על בסיס גדול ותדיר, כי אני לא רוצה מהצד שלהם לפתח תחושת מגיע לי ומהצד שלי, אני לא רוצה לקנות את אהבתם בחומר ולנטוע אצלי תחושה שאני מפצה על תחושת אשם בגלל היותי אמא כזאת וכזאת.
מה שכן מגיע לי:
חיסכון יפה בחשבון הבנק
לא להיכנס למינוס, לעולם! כדרך חיים!
עולם יפה יותר, אכזרי פחות
החלמה - לעומת לקיחת עוד מנה ועוד מנה ולרכוש עוד צרכנות ועוד צרכנות שלעולם לא יסתמו את הבור הקיומי שנולדתי איתו.
אני בוחרת לומר לא לתרבות הזאת. לא לתרבות אכילת הכסף הצרכנית ולא לתרבות אכילת בעלי החיים.
מגיע לי להתפנק כי אני עובד קשה, יושבים בבית קפה, מפקידים סכום הגון של כסף והולכים לעבודה קורעים את התחת כדי לממן את המגיע לי לשבת בבית קפה כי אני עובד קשה.
אני לא מאמינה שמגיע לי - לאכול בחוץ, לפזר כסף על חווית האכילה, כי המגיע לי זה החלק ששירת אותי במשך שנים כדי להזין את הפרעת האכילה שלי.
המגיע לי, הלאומי, מוליד דור של אנשים מפונקים, שעובדים מסביב לשעון כדי לממן את חווית האוכל שלהם.
אני מבשלת בבית, ואת האוכל הלא טבעוני שהילדים שלי אוכלים ההורים שלי מכינים אצלהם ופעם בשבוע אני מקבלת משלוח של שניצלים העשויים מבעל חיים שנרצח. הייתי רוצה שזה לא יהיה המצב, אבל הפרעות אכילה זהו דבר גנטי, והנושא מורכב פה.
אני מאמינה באוכל פונקציולני, שאמור להשביע רעב ולהזין את הגוף. את החוויות האסתטיות שלי אני מעדיפה למצוא בריצה בחוץ או בקריאת ספר טוב.
את תירוץ האין לי זמן להכין אוכל אני לא מקבלת, כי להשרות שקית עדשים בצהריים זה מקסימום דקה, לבשל עדשים מושרים וקינואה, זה 20 דקות ביחד אם מכינים שני סירים באותו הזמן, ולחתוך ירקות לסיר ירקות מהביל ומנחם זה 7 דקות אם עובדים באופן יעיל ומסודר.
כך ב28 דקות כולל השריית הקטניות קיבלנו אוכל ל3 ימים (כולל עדשים שהוקפאו), בעלות של פחות מארוחת "מגיע לי" אחת במסעדה.
(קילו עדשים 9 ש"ח, חצי קילו קינואה 15 ש"ח, קילו קישואים כ-7 קילו, בצל קילו -1.90, והנה הגענו לפחות מ40 ש"ח, אם מכלילים את התבלינים, הגז והמים שבתבשילים)
דור ה"מגיע לי" שהוא זהה לדור ה"טעים לי" מתבסס על חוויות הקיבה שלו, לא חשוב כמה עולה לו ולא חשוב בכמה כאב זה כרוך. טיפוסי ה"אבל זה טעים" וה"יאמי סטייק" מתבססים על כך שהכל מגיע להם (מה בדיוק מגיע להם? מדוע זה מגיע להם?) יצור המגיע לי, שהוא יצור הטעים לי, עובד סביב השעון, משתעבד לעבודה, משתעבד לקיבתו, משעבד יצורים אחרים וחפים מפשע עבור אוכל שיחרבנו.
אז אני לא מאמינה שמגיע לי, מגיע לי לחסוך 200 ש"ח על יציאה משפחתית למסעדה ולהכין אוכל במטבח בדירה השכורה והזולה יחסית שלנו. מגיע לילדים שלי הורים לא בזבזניים, שלא מכלים את משאבי העולם ולא שותפים ברצח בעלי חיים חפים מפשע. לא נשרוף כסף על כבלים, ערוצי טלוויזיה מסכים וטאבלטים שישעבדו את הרצון הפנימי שלנו ושל הילדים שלנו. מאותה סיבה אני לא קונה לילדים שלי מתנות על בסיס גדול ותדיר, כי אני לא רוצה מהצד שלהם לפתח תחושת מגיע לי ומהצד שלי, אני לא רוצה לקנות את אהבתם בחומר ולנטוע אצלי תחושה שאני מפצה על תחושת אשם בגלל היותי אמא כזאת וכזאת.
מה שכן מגיע לי:
חיסכון יפה בחשבון הבנק
לא להיכנס למינוס, לעולם! כדרך חיים!
עולם יפה יותר, אכזרי פחות
החלמה - לעומת לקיחת עוד מנה ועוד מנה ולרכוש עוד צרכנות ועוד צרכנות שלעולם לא יסתמו את הבור הקיומי שנולדתי איתו.
אני בוחרת לומר לא לתרבות הזאת. לא לתרבות אכילת הכסף הצרכנית ולא לתרבות אכילת בעלי החיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה