יום הולדת

בשנה שעברה הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות.
ולא כל כך ידעתי מה לומר.
היה קשה לי לחשוב שאני חשובה, והיה קשה לי לחשוב שמגיע לי שמישהו יארגן לי משהו נחמד, אינטימי, ועם קצת מחשבה.
אז שתקתי.
והשתיקה שלי פורשה.
והגיע היום ואף אחד לא חגג.
לא נקנתה מתנה.
פתק לא נכתב.
פרח לא נקטף.
וישבתי מולו ומול עצמי כמו ילדה קטנה שלא קיבלה מה שהיא רצתה. 
וכאבתי. כאבתי נורא.
שלא היה לו אכפת ממני, ושבעיקר לי לא היה אכפת מעצמי לומר שאני רוצה. 
וצריכה.
אני צריכה לראות שאתה אוהב אותי, ויוצא מגדרך פעם בשנה כדי לעשות אותי מאושרת. ופעם בשנה אתה חושב מה אני יאהב ואיזה דבר יכול לשמש אותי ולרגש אותי. 
וגם לי עכשיו, זה זמן לחשבונפש. של מי הייתי ואיזו טולי ארצה להיות,
אם אגשים חלומות של
לרוץ 5 קילומטר
או לטפס בקיר טיפוס
או לכתוב פוסטים בבלוג שלי
לא חלומות מוטרפים תאמרו,
אפילו צנועים, כתבתי.
ובעוד שבועיים כשאחגוג את היום הולדת שלי
אני רוצה או צריכה איזשהו
עציץ או שרשרת או קרם לפנים
איזה שיר על חוט שיהיה לי נעים
איזה ערב ביחד וילדים אצל הסבתא
בית כמו צימר של אני ואתה
ושתדע שזה חשוב לי להרגיש חשובה. 
זה ממש מהותי.
אני לא סתם אומרת,
החיים עוברים וכבר נגמרת לי הסבלנות להרגיש שאני לא חשובה ומיותרת.
יום הולדת 34 שמח לי טולי היקרה לי.