או הסיבה ששני הבנים שלי הולכים בימים אלה עם לק בציפורניים.
כשהקטן היה ממש קטן, והיה תלוי בציצי, היינו מאחרים לעיתים לגן הטרום חובה.
זכורה לי פעם אחת במיוחד, הסייעת, שהיא לא בין העפרונות המחודדים בקלמר ישבה בשולחן ובו היו רק בנות, ואמרה לבני האהוב, "נסיך, שלום נסיך, אסור לך לשבת איתנו, אנחנו רק בנות פה, בלה בלה בלה ורוד בלה בלה בלה סגול". את המילים המדויקות אני לא זוכרת, אבל כן זוכרת את היד של הבן שלי, ואת המבוכה כשהוא גילה שהוא מחוץ למועדון כי הוא בן.
העניין חזר פעמים רבות בורסיות שונות, הבן שלי שהוא חובב צבע ורוד, היה צריך לומר לחבריו שהוא אוהב ורוד ושמותר לבנים לאהוב ורוד, זה עבר גם לתקופת החצאית האפורה עם הלבבות ותחתוני הבנות, ותמיד זה היה מהול מצידו בפחד ממה יגידו "שזה של בנות" במילותיו, ותסכול על התגלית של איך העולם עובד, הדיכוטומיה בין הבנים/בנות, הנכפית על ידי החברה שלנו, ומאידך בביטחון מוחלט שאלו הדברים היפים בעיניו והוא מרשה לעצמו לומר אותם בקול רם ולדבוק בהם.
נקודה נוספת היא, שאני לא רואה סיבה להתערב לילדים שלי בההעדפות האסתטיות שלהם, ובהעדפות שלהם בכלל, אלא אם הם פוגעים במישהו אובייקטיבית (דוגמא לפגיעה לא אובייקטיבית: במידה והבן שלי יגיע ויאמר שהוא הומוסקסואל ורגשותיהם של משפחתי ייפגעו מאחר והם חיים את חייהם בתוך הדת, זוהי איננה פגיעה אובייקטיבית.)
צבעים הם כמו כל שאר הדגשים בתרבות שלנו שמקדשים השתעבדות לציביון מסוים של גוף / רכוש / מצב חברתי, החברה, על ידי פרסום מאסיבי, התניות מגיל 0, יצירת בגדים ורודים לבנות אומרת לנו שורוד הוא של בנות וכחול הוא של בנים, והצבעים הללו הופכים להיות שחור או לבן.
כשהקטן היה ממש קטן, והיה תלוי בציצי, היינו מאחרים לעיתים לגן הטרום חובה.
זכורה לי פעם אחת במיוחד, הסייעת, שהיא לא בין העפרונות המחודדים בקלמר ישבה בשולחן ובו היו רק בנות, ואמרה לבני האהוב, "נסיך, שלום נסיך, אסור לך לשבת איתנו, אנחנו רק בנות פה, בלה בלה בלה ורוד בלה בלה בלה סגול". את המילים המדויקות אני לא זוכרת, אבל כן זוכרת את היד של הבן שלי, ואת המבוכה כשהוא גילה שהוא מחוץ למועדון כי הוא בן.
העניין חזר פעמים רבות בורסיות שונות, הבן שלי שהוא חובב צבע ורוד, היה צריך לומר לחבריו שהוא אוהב ורוד ושמותר לבנים לאהוב ורוד, זה עבר גם לתקופת החצאית האפורה עם הלבבות ותחתוני הבנות, ותמיד זה היה מהול מצידו בפחד ממה יגידו "שזה של בנות" במילותיו, ותסכול על התגלית של איך העולם עובד, הדיכוטומיה בין הבנים/בנות, הנכפית על ידי החברה שלנו, ומאידך בביטחון מוחלט שאלו הדברים היפים בעיניו והוא מרשה לעצמו לומר אותם בקול רם ולדבוק בהם.
נקודה נוספת היא, שאני לא רואה סיבה להתערב לילדים שלי בההעדפות האסתטיות שלהם, ובהעדפות שלהם בכלל, אלא אם הם פוגעים במישהו אובייקטיבית (דוגמא לפגיעה לא אובייקטיבית: במידה והבן שלי יגיע ויאמר שהוא הומוסקסואל ורגשותיהם של משפחתי ייפגעו מאחר והם חיים את חייהם בתוך הדת, זוהי איננה פגיעה אובייקטיבית.)
צבעים הם כמו כל שאר הדגשים בתרבות שלנו שמקדשים השתעבדות לציביון מסוים של גוף / רכוש / מצב חברתי, החברה, על ידי פרסום מאסיבי, התניות מגיל 0, יצירת בגדים ורודים לבנות אומרת לנו שורוד הוא של בנות וכחול הוא של בנים, והצבעים הללו הופכים להיות שחור או לבן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה