אגו

אני אהבתי אותך
ואתה אהבת אותי
אבל יותר אהבת את עצמך
ואני את עצמי
ומה שנשאר אז ממנו
זה בעיקר כעסים שישנו,
הם חיכו אז לבוקר לפקוע,
וכל הזמן ביעבעו.
בערב הם כבר הפכו לתפלצת צרחות
והמגפון שלך התחרה בשלי.
בא הגדול,
ואז הקטן,
וכבר אין זמן,
בחיי שאין זמן,
לאהוב את עצמי יותר מאותך,
לחבק רצונות שכפויים עליי באהבה מדומה.
תן לי דקה, פה לכתוב,
תן בי פרטיות לאהוב,
אותך,
קצת יותר מתמיד,
ככה זה כשהפסקתי לחפש פתרונות חיצוניים והמשכתי להתמיד,
וכבר אין לי זמנים לאהוב את עצמי יותר מאשר אחרים,
ולכן אני אוהבת אותך כ"כ
על התחושה הזו, שמשהו השתנה
בי,
בך.

הואגינה שלי סגורה לרגל שיפוצים
כי הלב שלי סגור 
שום דבר ממך לא חדר את העור שלי, 
לא חיבוק, לא יד מנחמת על הגב בין השכמות,
לא "תרצי תה?",
לא אני אוהב אותך
כבר שנים שלא נשמע על
פיגומים 
ובלב שלי יש חור
שאי אפשר לסגור
וגם לי, הלב הפסיק לפעום,
כבר אין בי 
חשק לאהוב אותך כמו שרציתי שתאהב אותי
כמו שחשבתי שאני ראויה והוכחת לי אחרת
והואגינה נסגרה יבשה עבשה 
מתחילה להיות מיתוס
הכובד שלך עליי לא הורגש,
מי אוהב אותך בכלל
יותר ממני לא היה אף פעם
ודודו טסה מכמיר לי את הלב
והואגינה שלי
מרפסת סגורה

קנית לי

קנית לי שפתון 
ותה של נשים
גרביים חמות
וקרם לפנים
ולא התאפקת וגם לא הילדים 
ונתתם לי את זה שבועיים קודם שיהיה לי נעים
והיה לי נעים, והרגשתי
שאתה רואה אותי ורוצה לשמח אותי
וזה גורם לי לרצות להזדיין איתך,
להתערבב איתך,
להתמסר לעירבול של הידיים רגליים הבל פה
שתדפוק אותי חזק, שתנשק אותי בגב,
שנתנשק עם פה פעור
שנשלב אצבעות
ושתגמור כבר כי יש לי כלים,
ועוד הרבה משימות.
היה 
מהמם

יום הולדת

בשנה שעברה הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות.
ולא כל כך ידעתי מה לומר.
היה קשה לי לחשוב שאני חשובה, והיה קשה לי לחשוב שמגיע לי שמישהו יארגן לי משהו נחמד, אינטימי, ועם קצת מחשבה.
אז שתקתי.
והשתיקה שלי פורשה.
והגיע היום ואף אחד לא חגג.
לא נקנתה מתנה.
פתק לא נכתב.
פרח לא נקטף.
וישבתי מולו ומול עצמי כמו ילדה קטנה שלא קיבלה מה שהיא רצתה. 
וכאבתי. כאבתי נורא.
שלא היה לו אכפת ממני, ושבעיקר לי לא היה אכפת מעצמי לומר שאני רוצה. 
וצריכה.
אני צריכה לראות שאתה אוהב אותי, ויוצא מגדרך פעם בשנה כדי לעשות אותי מאושרת. ופעם בשנה אתה חושב מה אני יאהב ואיזה דבר יכול לשמש אותי ולרגש אותי. 
וגם לי עכשיו, זה זמן לחשבונפש. של מי הייתי ואיזו טולי ארצה להיות,
אם אגשים חלומות של
לרוץ 5 קילומטר
או לטפס בקיר טיפוס
או לכתוב פוסטים בבלוג שלי
לא חלומות מוטרפים תאמרו,
אפילו צנועים, כתבתי.
ובעוד שבועיים כשאחגוג את היום הולדת שלי
אני רוצה או צריכה איזשהו
עציץ או שרשרת או קרם לפנים
איזה שיר על חוט שיהיה לי נעים
איזה ערב ביחד וילדים אצל הסבתא
בית כמו צימר של אני ואתה
ושתדע שזה חשוב לי להרגיש חשובה. 
זה ממש מהותי.
אני לא סתם אומרת,
החיים עוברים וכבר נגמרת לי הסבלנות להרגיש שאני לא חשובה ומיותרת.
יום הולדת 34 שמח לי טולי היקרה לי.

בעולם של פוקוס

אני מקוררת נורא. האף נוטף והרחמים העצמיים נוטפים שעות נוספות.
כשאני מקוררת אז זה אומר שהאף מחובר לטישו 24/7 עם עיניים דומעות, וקושי להתרכז, כאבי ראש.
נורא קל לפרט את המכאובים בפרטי פרטים.
הכאבים נכתבים מעצמם, המילים נוזלות לי על המקלדת.
אין לי כוח להיות חולה. אין לי את הזמן לזה. זה נתקע לי באמצע החיים באמצע היום באמצע החורף שמסרב לבוא. 
אחרי קיץ קשה אין הקלה, את החורף הזה נקנה בייסורים. רוחות מזרחיות חמות הגיעו, ובעבודה שלנו הגיע הבורד ארצה (Board of directors). 
כך שזה זמן ממש מחורבן להיות מקוררת, אבל מי שואל אותי בכלל.
ומה שנותר לי זה לקחת כדור שייבש לי את הנזלת ואינשאללה אמן גם את החלב לאורי, 
כי אני לא מצליחה להפסיק לו את ההרגל המעצבן של להניק אותו בגיל שנתיים וחצי.
ולצלול לספה ולהירדם כדי שלכמה דקות לא ארגיש את הברז הזה. 
העולם שלנו לא באמת מאפשר את זה. הבנזוג לא באמת מאפשר את זה. הילדים לא. אני לא.
לפחות הצלחתי לשנוצ. לא מובן מאליו.
הלוואי והפנים שלי והבחוץ שלי היו שווים. יום אחד אולי.

לק בציפורניים

או הסיבה ששני הבנים שלי הולכים בימים אלה עם לק בציפורניים.
כשהקטן היה ממש קטן, והיה תלוי בציצי, היינו מאחרים לעיתים לגן הטרום חובה. 
זכורה לי פעם אחת במיוחד, הסייעת, שהיא לא בין העפרונות המחודדים בקלמר ישבה בשולחן ובו היו רק בנות, ואמרה לבני האהוב, "נסיך, שלום נסיך, אסור לך לשבת איתנו, אנחנו רק בנות פה, בלה בלה בלה ורוד בלה בלה בלה סגול". את המילים המדויקות אני לא זוכרת, אבל כן זוכרת את היד של הבן שלי, ואת המבוכה כשהוא גילה שהוא מחוץ למועדון כי הוא בן. 
העניין חזר פעמים רבות בורסיות שונות, הבן שלי שהוא חובב צבע ורוד, היה צריך לומר לחבריו שהוא אוהב ורוד ושמותר לבנים לאהוב ורוד, זה עבר גם לתקופת החצאית האפורה עם הלבבות ותחתוני הבנות, ותמיד זה היה מהול מצידו בפחד ממה יגידו "שזה של בנות" במילותיו, ותסכול על התגלית של איך העולם עובד, הדיכוטומיה בין הבנים/בנות, הנכפית על ידי החברה שלנו, ומאידך בביטחון מוחלט שאלו הדברים היפים בעיניו והוא מרשה לעצמו לומר אותם בקול רם ולדבוק בהם.
נקודה נוספת היא, שאני לא רואה סיבה להתערב לילדים שלי בההעדפות האסתטיות שלהם, ובהעדפות שלהם בכלל, אלא אם הם פוגעים במישהו אובייקטיבית (דוגמא לפגיעה לא אובייקטיבית: במידה והבן שלי יגיע ויאמר שהוא הומוסקסואל ורגשותיהם של משפחתי ייפגעו מאחר והם חיים את חייהם בתוך הדת, זוהי איננה פגיעה אובייקטיבית.) 
צבעים הם כמו כל שאר הדגשים בתרבות שלנו שמקדשים השתעבדות לציביון מסוים של גוף / רכוש / מצב חברתי, החברה, על ידי פרסום מאסיבי, התניות מגיל 0, יצירת בגדים ורודים לבנות אומרת לנו שורוד הוא של בנות וכחול הוא של בנים, והצבעים הללו הופכים להיות שחור או לבן. 

אפור VS מלאכותי

דמיינה לכן שתי נשים.
האחת, לאה שמה, אינה משלימה עם הזדקנות הגוף, לא עם בגידת הציצים, לא עם הקמט הסורר ההוא שבין הגבות, ולא עם השיער שמבצבצות ממנו שערות לבנות. כדי להצליח לחיות עם עצמה על לאה: לעשות ניתוחים, מתיחות פנים, בוטוקס, ולצבוע את שיערה.
והנה רחל, רחל מקבלת את הזדקנות הגוף בטבעיות, היא מקבלת את הקמט שעל פניה, וגם אם לעיתים מתבאסת ממנו, היא מוצאת יותר ערך בלהשאיר אותו מאשר לשלם למזריקנית בכדי שתהפוך את פניה לפני ברווז. היא מסתכלת במראה ומראה השיערות הכסופות השזורות בשיערה החום גורם לה להרגיש שהיא משתבחת עם השנים, והקמט, והשיער, והציצים שחברו לברכיים, הם כולם מוסיפים לה אופי.

אני לא צובעת שיער ולא אצבע שיער לעולם. למה? 7 סיבות:

1. חוסר עניין. אין לי עניין בזה, אני לא מוצאת את הערך הנוסף          הנלווה להתעסקות הזאת.

2. בזבוז זמן - בעיני זה לקחת כמות של זמן לא מבוטלת ולהעלות אותה      באש. הזמן שהולכים לפארם בכדי לקנות את הצבע, הזמן שצובעים את      השיער, אם זה DIY ואם לא אז למצוא מישהו אחר ולמצוץ לו את הזמן,    (אישה משועבדת ממוצעת דורשת מעצמה לצבוע את שיערה בין כל 4-6        שבועות) ולא דיברתי עוד על הזמן שצריך ללכת לעבודה בכדי לממן את    טקס הסתרת האפור בשיער.

3. בזבוז כסף. בהסתכלות זריזה באינטרנט, קופסא של צבע לשיער עולה  
   בין 30 ל-70 ש"ח, לא כולל כסף לשיקום נזקי השיער; מלבינים 
   למיניהם והכסף שנדרש בכדי להגיע לפארם, ברכב או אוטובוס. 
   במידה וצביעת השיער נעשית במספרה העניין העסק יעלה בין 150-280      ש"ח, לא כולל גוונים, לא כולל תספורת ולא את הכסף שעלה להגיע        למספרה.

4.   ניסיון להשתחרר מהתלות בפארמים למיניהם, עד כמה שאפשר - אמנם אני   חיה בעידן שבו גלובליזציה והדרך הקלה היא לפנות אל הצרכנים         שקרובים לביתינו, בדרך כלל יהיו הם התאגידים הגדולים שמעמידים       פנים=מבצעים בכדי ששלשול כספי לכיסם ירגיש לי שדפקתי את             המערכת, אך הצמצום האמיתי של התלות תבוא או ממיקור פנימי, או של     דברים שהחברה אומרת לי שאני חייבת לבצע אותם ואני אקרא על זה       תיגר. בהיותי סרבנית מצפון לצביעת ראשים נשיים, אני חוסכת           מכיסם של האליטה את הכסף שלי, שעמלתי עליו בעמל רב. 

5. יופי - אין שום דבר יפה בעיני, באישה בת 60 שצבע שערה הוא כמו      נכדתה בת ה-13. יש סיבה שהטבע הביא לנו את ירידת הפיגמנטציה,        הסיבה בעיני: שננוח, שנשלים עם עצמינו, עם השנים, עם הדרך.          מחיקת כל אלו על ידי צבע, הורסת במחי צבע את היופי האמיתי של        שיער כסוף / לבן ואת משמעותו העמוקה.

6. שחרור ממה שהחברה מגדירה כיפה ובמיוחד כנשי. - אין לי שום סיבה      שלאחר ששוחררתי, מהמחוך, מהאיסור על להצביע, לנהוג, שתהיה לי דעה    משל עצמי, לכבול את עצמי למחוך חברתי מהסוג המתוחכם ביותר
  

  "האישה בעידן הפוסטמודרני חשופה בעצם לדבר והיפוכו: מחד היא יחסית משוחררת לעשות כרצונה, ומאידך, היא במעקב תמידי על מתאר הגוף שלה, על מה שאוכלת, לובשת, היציבה שלה. המצב יוצר מצב חברתי חדש בו הכלא של האישה הופך להיות נחשק על ידה, והיא משועבדת לשיטות שונות של שליטה בגופה" (מתוך: Bartky, Sandra Lee ,Foucault, Femininity and the Modernization of Patriarchal Power, 1997, בתרגום שלי)

   הרווחתי כל שערה אפורה בכבוד, ואני מתאבלת על כל שערה כסופה        שנושרת פי 3 מאשר על נשירת אחיותיה הצעירות והחומות. אני לא פחות    נשית בעיני עצמי בגלל ששיערות אפורות מעטרות את פני, להיפך,        הנשיות שלי רק מתעצמת מכך.

7. בריאות. אמוניה, כימיקלים, חומר משמר, חמצן, לא הייתי רוצה למרוח    כל אלה על קרקפתי, ובטח שלא יחדרו החומרים את נקבוביות הקרקפת      ומשם לגופי, לשאר המערכות. לא בכדי מזהירים נשים בהריון מצביעת      השיער. שימוש מתמשך בצבע לשיער הורס את מרקם השיער וצפיפותו,        עלול לגרום לפריחות ונזקים בעור. הסברנה לי את ההנגדה: צובעות      בכדי שיראו טוב טוב ואז הצבע הורס את השיער ואת העור והן כבר לא    נראות טוב.